המשחק הפוליטי – בחירות 2015

שלום לכם וברוכים השבים. היום, בואו נשחק במשחק שכולנו מכירים – בחירות כלליות לכנסת ישראל.

החוקים מוכרים לכולנו. כל אזרח מעל גיל 18 רשאי להצביע, כל אחד יכול להטיל פתק אחד לקלפי. הקולות נספרים ומתורגמים למנדטים. סך כל המנדטים הוא 120. הנשיא בוחר את ראש המפלגה בעלת הסיכויים הגדולים ביותר להרכיב קואליציה ומטיל עליו את המשימה לעשות כך. וכן הלאה וכן הלאה.

לפני הבחירות, המפלגות רשאיות לנסות ולשכנע את האזרח להצביע עבורן בעזרת כלי תעמולת בחירות מגוונים (תשדירי בחירות בטלוויזיה, מודעות בעיתונים, מדיה חברתית ושאר ירקות).

כראוי לדמוקרטיה היחידה במזה”ת, כולנו מוזמנים להשתתף במשחק ולהרגיש שתרמנו את חלקנו בקביעת עתידנו. אני ממש דומע לאור המחשבה האצילית הזו, בראותי את גלגלי השיניים של השיטה הדמוקרטית בפעולה.

אבל לפני שאפרוץ בבכי תמרורים מרוב התרגשות והתפעלות מחזון אחרית הימים הזה, אני נזכר שזה משחק. וכמו כל משחק, יש לו מטרות שונות. הוא גורם הנאה לשחקנים (בעיקר אלה שמרוויחיםמנצחים), הוא מפתח מחשבה, ומעסיק. בעיקר מעסיק.

אני לוקח הפסקה מתודית ברצף המחשבה הזה, כדי להתחיל במשחק. עוד נחזור לנקודה הזו בסוף. בינתיים, רק זכרו – מדובר במשחק. משחק פוליטי. מילים כדורבנות.

בפנינו עומדת הבחירה – מי מבין האצילים שמתנדבים לחרף את נפשותיהם עבורנו ראוי לקולנו? למי להצביע? את מי להמליך? הרשו לי להכניס את הראש החולה שלי למיטה העוד יותר חולה הזו. סדר המפלגות אקראי לחלוטין (איך שבאו לי בראש באותו רגע).

הליכוד

נתחיל במפלגה השלטת. הליכוד – מפא”י החדשה? חולשת בעזרת מקורבים על כל חלקה טובה? מפלגת ה”לא תעשה”? מפלגת ה”המפא”י אשמה?” מפלגת חורבן היחסים עם ארה”ב? מפלגתו של המלך נהנתניהו השלישי? לכם אתם רוצים שאצביע? אגב, השם לא נראה כל כך מתאים. “ליכוד”. מה כל כך מלוכד בדנונים והארדנים וחבר מריעיהם? כדאי לשקול מחדש.

העבודה

מפלגת האבוּדה פשטה את הרגל. החל בסכינאות הפנים מפלגתית, המשך בזחילה חוזרת ונשנית לקואליציות שונות ומשונות, וכלה בחבירות אומללות לכל מיני מריעין בישין. אופוזיצית-שמאל שתומכת במלחמה, ש”לכאורה” טובעת בעצמה בים של שחיתות. לא אמת ולא נעליים. שקר החן והבל היופי.

יש עתיד

האומנם יש? בעלת פטנט בישראל. בנה לך מפלגה. והרי הצעדים – הרכב לך מפלגה של חבר’ה. הצג אותם אחד, אחד כאילו מדובר בפרומו לסדרת טלויזיה. הרכיבים: ראוי אחד “ביטחוניסט”, אחד “כלכליסט”, אחד “פילוסוף”, אחד “דוס מחמד”, אחת “אישה כנועה”, ואחד שאינו יודע לשאול. מצא נושא בראש סדר היום. רכוב עליו השכם וערב. מצא שם קליט וקדימה לדרך. את הפטנט של דיקטטור שקובע בעצמו את רשימתו הם ירשו מועדות מסדרות למיניהן וליברמן. הכל ברור? אוקיי. אה. חוץ מדבר אחד – מה בדיוק אתם רוצים? אנטי חרדים, אנטי-אנטי (לפיד לא דוגל בחרמות), בעד מלחמה ונגד מלחמה, בעד “קפיטליזם של חמלה” (סוג של אוקסימורון). וכמובן, הכי חשוב – לימדו מהר את החוקים של ה”פוליטיקה החדשה”. שיעור מאלף לאזרח בקבלת אחריות על מחדלים. יש עתיד. לא בבית ספרנו.

הבית היהודי

מה בדיוק יהודי בבית הזה? לא, באמת. הכיפה של בנט? העיניים של איילת שקד? השותפות המלאה לאידאולוגיה קפיטליסטית חזירית? זו המכילה את הנשך, רדיפת העני, הפרשת מעשר לעשירים? לא נשמע כל כך יהודי. מפלגה שבראשה אדם אחראי, כזה המעריך את יחסי החוץ של המדינה? בעיקר עם שותפתה הגדולה ביותר? כזה היודע להאשים את שותפו (האח לבית היהודי של לפיד) בלקיחת קרדיט (דרך אשתו) אך גונב קרדיט בעצמו? האח הלא מתנצל? סליחה, אח שלו, לא מספיק יהודי בשבילי.

ישראל ביתנו

נראה לי חובב סקי, ליברמן. מאגף מימין, חותך לשמאל, דופק רייס במרכז ושוב חותך הצידה, מתיז ערימת (שלג) צוננים בעיני הציבור. לכאורה נאשם בכך, לכאורה חצי ממפלגתו מואשמת בזה, לכאורה מפלגה שיש לה משהו שונה לומר לנו על החיים בארץ הקודש. ליברמן בפוליטיקה כבר שנים ארוכות. עדיין מנסה להבין מה הוא לעזאזל רוצה. עד שנפענח את מצע המפלגה (או עד לפירוקה), אניח לפתק הזה בצד.

מרצ

מפלגת ה”שמאל”. מפלגת “זכויות האדם”. אה, זאת שגיבתה את ראש הממשלה במהלך צוק איתן ללא הסתייגות? השמאלנית הזאת? לא יותר מדי מרץ ניכר מהמפלגונת הזו. הבלחה אמיצה של אילן גילאון לגבעת עמל ו…זהו. אופוזיציה לוחמת? כפי שנראה, תהווה פלאג-אין לקואליציה הבאה (כפי שכבר היוותה, לפחות בהתנהלותה עם זו הנוכחית). לא חש כל מרצ להצביע למרצ במרץ.

ש”ס-אלי ישי

כאילו ישראל ביתנו רק בגרסא החרדית. דרך אגב, למעט שמות משפחה, מה בדיוק מזרחי במפלגה הזו? מה מבדיל אותה מכל מפלגה חרדית אחרת? ומה בדיוק יבדיל את מפלגתו של ישי מש”ס? נראה שקיומה בא כדי להצדיק (לפחות למראית עין) את טענותיהם של שונאי החרדים למיניהם. בזבוז קול.

חד”ש

היי, מה חד”ש? מה בדיוק עושים בחד”ש? תגידו, חד”ש זה המר”צ החד”ש? יעני שמאל-שמאל? זה שמאל לאנשים שחושבים יותר מ”הארץ”?

חרדים

סליחה על ההכללה. פעם זה דגל התורה, תמיד אגודת ישראל, יהדות התורה. זה ממש לא משנה, מכיוון שאם ישנן מפלגות שעושות בדיוק את מה שהן אומרות, כאלה המייצגות את ציבור בוחריהן בצורה מקסימלית, הרי אלה החרדים. הרבה יותר יהודי מבנט, אבל קצת יותר מדי בשבילי.

ערבים

שוב, סליחה על ההכללה. זה נובע מהעובדה שאין למפלגות האלה שום יתרון על אלה ה”יהודיות”. לא מצאו שם פטנט חדש כזה שמבדיל אותן משאר ים הפוליטיקה המאוסה. אולי האנטגוניזם המובנה. טוב, הייתי שמח לעלוץ בעקיצותיהם את השלטון אם אלה לא היו בוחנות מחדש את גבולות חופש הביטוי. יתרה מכך, לעניות דעתי – הן כושלות במילוי תפקידן המרכזי. ומשום שאין חד”ש גם פה, לא בוחר.

כולנו

לפני שכולכם מתנפלים. לא, אין שום דמיון ב-כ-ל-ל ל”יש עתיד”. אין שום דבר במשותף לשתי המפלגות הבכלל לא אופנתיות האלה. הכחלון על הסוס הלבן אפילו לא העלה על דעתו לרכוב על נושא פופוליסטי אל עבר השקיעה. הוא לא חולם על להציג את רשימתו אחד, אחד כמו בפרומו לסדרת טלויזיה. אז מה דומה ל”יש עתיד”? כלום! הנה עוד ניגוד. בעוד לפיד אינו דוגל בחרמות, הנה כחלון הכריז בצורה הברורה ביותר שאינו פוסל איש. עכשיו ברור למה זה שונה? טוב. אז הגרסא הפחות אשכנזית-אליטיסטית של “יש עתיד” תומכת בשוק חופשי ש”מחזיר את הכוח לידי האזרח” (ממש כמו בנושא המאוד לא פופוליסטי של סלולר, כן?). שזה שונה לחלוטין מהקפיטליזם של חמלה של האשכנזי הזה מהטלויזיה.מבולבלים? טוב מאוד. כי זה בדיוק מה שכחלון רוצה. אני, ברשותכם לא אתבלבל וגם לא אצביע “כולנו”.

נראה לי שדיברנו על כולם.

אז עכשיו נשאלת השאלה הצפויה – נו אז אם אתה רק שלילי ורק דברים רעים יש לך להגיד על כולם, אז למי כן? והאם בכלל להצביע? קודם כל אתם מוזמנים לקרוא מה דעתי בנושא ה”אלטרנטיבה”.

עכשיו, זוכרים שהבטחתי לחזור לנושא המרכזי – המשחק? אז הנה, אני מקיים את הבטחת הבחירות.

כל הכתוב מעלה היה כמובן חלק מהמשחק. המשחק הזה שבו אומרים לנו “לכו להצביע!” ו”לכו להשפיע!” ו”תנו לנו את הכוח לשנות!” ומסתכלים עלינו דרך משקפת של חיידקים ומצחקקים על איזה וויסקי און דה רוקס, בעוד אנחנו גוררים רגליים לקלפי ומשמידים עוד חצי יער במשחק המזוייף שנקרא: הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
בתאגיד המתקרא “מדינת ישראל” הכל קבוע מראש. הם, כמו אוהדי בית”ר מהמערכון המיתולוגי של הגשש, רוצים לקבוע מה תהיה התוצאה, מי יהיו השופטים, מה יהיה הקהל ומה יהיה מזג האויר. ההבדל הוא שהם גם מקבלים את הדרישות הללו. טוב, חוץ ממזג האויר (אבל עובדים גם על זה).

ואנחנו מה?

זוכרים מה מטרות המשחק? הוא גורם הנאה לשחקנים (בעיקר אלה שמרוויחיםמנצחים), הוא מפתח מחשבה, ומעסיק. בעיקר מעסיק. מעסיק אותנו כל הויכוח הפוליטי העקר הזה. אלה “ימניים” ואלה “שמאלנים”. זה יחלק את ירושלים, וההיא תכבוש את דמשק, וכן הלאה וכן הלאה.

לא הוא יחלק ולא ההיא תכבוש.

הוא והיא יעשו בדיוק, אבל בדיוק מה שיאמרו להם לעשות, ראשי התאגיד.

ובינתיים? בינתיים אנחנו נתעסק בלריב עם עצמנו. בינתיים כתבות בעית-הונים ייטו את דעת הקהל לפה ולשם, לפי צורכי הדירקטוריון. ובשעת הכושר כבר יהיה בסדר. זאת אומרת, יהיה בסדר לשחקנים. אנחנו נמשיך לרוץ בסיבובים מסביב ללוח, חלק מאיתנו יעבור ב”דרך צלחה” ויקבל כמה ג’ובות, חלק ילך לכלא וחלק סתם יסתובב במעגלים, ישלם מיסים ושכ”ד וקנסות בריבית נשך כל פעם שידרוך על איזו משבצת של איזה בר-הון.

והכל בחסות השילט-הון.

אז רגע, לא להצביע?

להצביע, בטח שלהצביע. לא להצביע זה פאסיבי מדי. זה “ללכת לים”. ללכת לקלפי, ליטול פתק לבן ולומר להם “זוּבי!”. זה לא ישנה את הרכב הממשלה באה. אבל זה ייסַפֱר.

אתם מוזמנים לספר לי למי אתם מצביעים ולמה, או כל העולה על דעתכם (למעט אלימות וגזענות) ממש פה למטה.

HebrewSig

על מנצחים ומפסידים

שלום לכם.
היום נדבר על מנצחים ומפסידים, ווינרים ולוזרים ומה שביניהם ונפתח באחד ששכח מה זה להפסיד.
מהרגע בו זכה ג’ורג’ סיינט פייר בחגורת האליפות של ה UFC , הוא שלט בקטגוריית המשקל שלו ביד רמה. הריטואל היה קבוע. נקבע קרב על האליפות, מוצג המתמודד הבא, פרומואים מהדהדים על ה”מתמודד הקשה ביותר עד כה” ואז מגיע הקרב. והקרב נגמר בהחלטת שופטים אחידה אחרי שליטה מוחלטת של האלוף. סיינט פייר, ברצותו חבט ביריביו, ברצותו הפיל אותם לקרקע, ריתק אותם, בעט בהם, ניער אותם מצד אחד של הכלוב למשנהו. למרות ביקורת שספג מחלק מחובבי הספורט, לאיש לא נותר ספק בסוף הקרב מי המנצח הברור. ואז מגיע הראיון של אחרי הקרב והפלא ופלא, ג’ורג’ אינו מרוצה מהופעתו. לא מסופק מהיכולת אותה הציג. הגדילו לעשות הוא ומאמנו, כאשר מיד לאחר צאתם מהכלוב אחרי עוד ניצחון דומיננטי, הלכו מיד לחדר ההלבשה ותירגלו במשך חצי שעה את הטעויות שעשה ג’ורג’ באותו הערב. אלוף העולם.
ג’ורג’ היה ווינר אמיתי שגם אחרי ניצחון, תמיד ידע לתת קרדיט ליריביו. היה (ועדיין, אחרי פרישה – לפחות זמנית) תלמיד של אומנויות הלחימה. תמיד רצה לשפר את עצמו ולא האשים איש מלבד עצמו כשלא הלך (לא שזה קרה הרבה).
שמעון פרס, רה”מ ונשיא המדינה בדימוס לנצח יזכר כלוזר. הוא אפילו קיבל אישור על זה ממפלגתו, אחרי ששאל מפורשות “אני לוזר?” וקיבל תשובה מהדהדת “כן!”. מה לעשות, מר פרס אף פעם לא ידע להפסיד, למרות נסיונו העשיר. קולות הימאים, התרגיל המסריח וכל הג’אז הזה. כמאמר יצחק רבין ז”ל – חתרן בלתי נלאה.
האם נוכל למצוא איזה ווינר שלא יודע לנצח?
בוודאי. בטח שבוודאי. בוודאי שבטח.
מי המנצח התמידי בישראל? הלא הוא המנהיג החזק לעם החזק, האיש עם הבלורית, הקול העמוק, הסלוגנים הבלתי נגמרים והאנגלית המשובחת, הלא הוא מוכר הרהיטים המוכר בעולם – בנימין לבית נתניהו.
מדובר בתופעה ייחודית. אדם ששולט (הוא בעצמו, ממשלתו, או דומיו) ביד רמה בפוליטיקה הישראלית מאז רצח רבין (עם הפסקות קצרות לעשייה לביתו). שימו לב – רק בן גוריון כיהן יותר זמן כראש ממשלה מאשר מר נתניהו. כן, כן. יותר מרבין, יותר מפרס, יותר מבגין ושמיר. יותר מכל ראש ממשלה אחר.
אך אבוי לו למנצח הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית.
שתו לו. אכלו לו. התנכלו לו. הרסו לו.
פשוט מדהים. הבנאדם יושב במגדל השן יותר מכל ראש ממשלה למעט בן גוריון, ולמרות כל זאת, השמאל הורס את המדינה, החרדים מוצצים למדינה את הדם, יאיר לפיד במחי יד הורס לו את כל תכניותיו כי רבות הן.
ביום פיטורי צאר האוצר לשעבר, לפיד, הפליא נתניהו באומרו “הממשלה הנוכחית נכפתה עלי“.
מוחי חישב לפרוץ בבכי תמרורים. איך לא ידענו? איך העזנו לבקרו, בעודו מתייסר תחת ממשלה אשר נכפתה עליו? איך לא ידענו להעריך את ההקרבה העצומה? לקחת על עצמו את תפקיד ראש ממשלת ישראל ככה. וכל זה, בל נשכח, אחרי שמפא”י הרסה לו את המדינה והשאירה לו איי חורבות. שכן הליכוד אף פעם לא היה בשלטון מאז פרוש בן גוריון.
ובכן מר נתניהו.
ניצחת. שוב ניצחת ושוב. וב”בחירות” הבאות עלינו כנראה גם תנצח. כי אתה ווינר! אתה יודע לזכות בפרס. אבל…
אתה לא יודע לנצח.
אתה sore winner.
כזה שגם אחרי ניצחון ממשיך להתנהג כמו אנדרדוג. כזה שלמרות היותו בדיוק בעמדה לשנות, מאשים את כל העולם חוץ מאת עצמו בכל תחלואי המדינה עליה הוא ש-ו-ל-ט. כזה שזקוק תמיד להתרכז במה עושים או לא עושים יריביו הפוליטיים, אבו מאזן, אובמה או כל מי שאינו נתניהו.
למד מג’ורג’ סיינט פייר איך לנצח. ובאמא’שך… תעשה כבר משהו עם הניצחונות שלך.
ועד הפעם הבאה, מוזמנים להגיב פה למטה. אצלי לא מצנזרים כלום (למעט אלימות וגזענות).
hebrewsig

אלטרנטיבה

שלום וביטחון לעם החזק היושב בבטחה בבית היהודי,
אז אחרי שהלכנו אחריהם לעבודה, פעלנו במרץ והבנו אחת ולתמיד שיש עתיד ורק הליכוד ביתנו יכול, אולי צריך לקחת נשימה (או שתיים) ולדבר כמה דקות בשקט.
אני מתכתב בפייסבוק עם אנשים מכל קשת הדעות הפוליטיות. לעיתים מסכים. לרוב לא. מה לעשות, יותר מדי משעמם כשכולם חושבים את אותו הדבר. ימין, שמאל, דתיים, חילוניים, יהודים, ערבים, מתנחלים… כפי שכבר הבעתי את דעתי, כל כך הרבה תגיות חסרות משמעות. כי לכאורה, אמורה להיות לתגיות האלה משמעות עמוקה. ולא כך הוא.
אבל אני קושר את העגלה לפני הסוסים, או את הסוסים לפני העגלה… איך אומרים את זה? קיבינימאט, אני הולך ברגל.
ויכוחים (debates ולא arguments) פוליטיים היו (ונשארו) אחד הדברים שיותר מעניינים אותי. מעטות היו הפעמים שצידדתי במי שהיה באותה עת בשלטון. רוב הזמן אני לא מסכים עם העומדת בראש הפירמידה. עניין עקרוני שכזה. וכאחד שתמיד אנטי (לא באמת, אבל לצורכי הדיון), השאלה ששבה ועולה מפי אלה המחזיקים בעמדה מנוגדת לשלי היא – אז נו, נודניק. רק לבקר אתה יודע. בוא נראה אותך מצביע על אלטרנטיבה!

אה, אלטרנטיבה. בואו נדבר על זה.

נתחיל במין פרט קטן ומרגיז (כי מדובר בנודניק) – אני לא חייב להציג שום אלטרנטיבה. מותר – ואף ראוי – לי לבקר את מי שנבחר (לכאורה) לשרת אותי, כחלק מן הציבור. והדבר אינו מותנה – ואינו יכול להיות מותנה – בהצגת חלופה ראויה.
אבל, אם אנחנו כבר מדברים, אז הנה כמה מילים על אלטרנטיבה. הדקו חגורות ידידי.

אין אלטרנטיבה.

מה?
אין, ואף לא אחד מחברי הכנסת הנוכחית, ולעניות דעתי כל כנסת שתבוא אחריה, שראוי להיקרא ראש הממשלה הנבחר.
המשחק מכור, הכללים נכתבו בלעדינו, ועד שלא ישתנו חוקי המשחק הרי שלא נעבור ב”דרך צלחה”, לא נאסוף 200 ש”ח ועל לבנות בית נדבר בהזדמנות אחרת. המניפולציות שהציבור עובר, היעדר השקיפות, והכסף הגדול מעקרות את ההליך ה”דמוקרטי” הזה. אם כך, מה הפלא שההצבעה שלנו היא תגובה בלתי מותנית למציאות שמיוצרת במיוחד עבורינו, כחליפה בהתאמה אישית, אותה אנו כמובן מעניקים לאנשי החליפות. האנשים החשובים האלה בטלויזיה.
מכך, כמובן שגם אין שום משמעות לתגיות הנ”ל. מה זה באמת משנה, ימין או שמאל? הויכוחים האלה יוצאים מתוך הנחה שאנחנו באמת משתתפים בתהליך הדמוקרטי. אז זהו שלא. זה לא ימין מול שמאל, חילוניים מול חרדים. זה אזרח מול ממשל, משרתים ואדונים, ועד שלא נבין שאת, לא ישתנה פה כלום.
אז מי אני, פלוני אלמוני, שאציע אלטרנטיבה? פעם חשבתי שח”כ זה, או אחרת יכול היה להציג אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי. אבל כולם חלק מהשיטה הקלוקלת. הם לא אלטרנטיבה. הם עוד מאותו דבר.

אז מה האלטרנטיבה?

הסוף לפוליטיקה… כן כן, לימדו אותנו שפוליטיקה זה לא משהו רע, ושיש כאלה ש”מנצלים” אותה למטרות לא מאוד טהורות. אבל כולנו יודעים שזה צואת שוורים. הפוליטיקה היא הבעיה. ולא ברמה הסיסמאית. כמו שאמר דר’ זליכה, השחיתות האמיתית, המסוכנת, היא מניעת ההשתתפות ב”משחק”.
אני שומר לעצמי את הזכות להרחיב יותר בנושא בפוסט נפרד (או אם תרצו, בתגובות). בינתיים כל מה שאני רוצה לומר הוא שהאלטרנטיבה היחידה והמיידית היא לכתוב מחדש את חוקי המשחק. הדרך היחידה לענות על שאלת 64000 הדולר היא לאפשר לאנשים הראויים להתקרא ‘אלטרנטיבה’ להשתתף במשחק.
עד אז, ברשותכם אמשיך לבקר את ביבי, את יורשיו וצאצאיהם, ככל העולה על רוחי, וזאת מבלי להציג אלטרנטיבה.

HebrewSig

הבטחות צריך לקיים

שלום וברוכים הבאים, השבים וקולות החיילים.
שפעת השביתה אותי בשבוע האחרון.אך אל דאגה, אני כבר מתלוצץ עם רופאי.
שניגש ישר לעסק?
מי מכם עם ילדים, בטח שמע את המשפט המתריס הזה “אבל הבטחת!” לפחות פעם אחת. זה ודאי קרה אחרי שהבטחתם משהו, או השתמע כך מדברים שאמרתם, וכשהגיע זמן לקיים, התרחש אחד מאלף דברים שהחיים עשויים לזמן אל פתחנו.
המבט המאוכזב על פני הילדים העציב לבטח את לבבכם, ואולי ניסיתם לומר “אבל לא הבטחנו” או משהו בסגנון.
על זה חייבים לסלוח לעצמנו. הרי מה בסך הכל הבטחנו? ממתק? צעצוע? ללכת לגן השעשועים? אני מרשה לעצמי להניח שלא הבטחתם לקנות הליקופטר לגדול וכרכרה עם סוסים לקטנה… אני מאמין שכולנו (או לפחות רובנו) יודעים שלא נותנים הבטחות שאי אפשר לקיים…

הבטחות 1

אז למה בדיוק שמונים אחוזים מהציבור התאכזבו מכך שביבי וחבריו לקבינט המדיני-בטחוני לא “השמידו” את החמאס?…
יותר מזה, למה בכלל האמינו להבטחה הריקה הזו?
וביבי, מה לו כי ילין? הוא נתן הבטחה שמראש לא יכול היה לקיים…

הבטחות 2

ומה לגבי ידידנו, אביר מעמד הביניים, נסיך יושר המידות, דוכס השוויון בנטל מר יאיר לפיד? מר “לא אשב בממשלה שתעלה מיסים”, אדון “לא אהיה חלק ממשלה שלא תקדם מו”מ לשלום”, מיסטר “איפה הכסף?” מה איתו?
בימי הקמת הממשלה הנוכחית, הוא חזר והתריס כנגד שלי יחימוביץ’ על שבחרה לוותר על ההזדמנות לשמש שרת אוצר, ולהיות חלק מהאופוזיציה.
מה שחלוץ הציונות העובדת הזה שכח, או לא הבין, או כן הבין אך בחר להתעלם כי כל מה שרצה הוא שררה, הוא שבכניסתו לממשלה הזו, הוא בחר לשכוח מכל הבטחותיו. בבחירתו זו, הוא העמיד את עצמו בשורה אחת עם כל מי שהוא התיימר “ללמד פוליטיקה חדשה”. כי מה בדיוק הוא חשב לעצמו? שהרכב הקואליציה הזה יאפשר לו לעשות משהו? לא צריך תעודת בגרות כדי להבין את המילכוד…

הבטחות 3

אגב “פוליטיקה חדשה”…
ידידו, דתי המחמד של אין עתיד, “השר” לכאורה – שי פירון החליט ללמד את ילדינו מה זה יהודי. כן כן, השנה יושם דגש על “זהות יהודית” בבתי הספר.
תקשיבו רבותיי, זה שחתכו לכם אחרי שמונה ימים לא אומר כלום. זה שהנחתם תפילין, התעטפתם בטלית ועליתם לתורה בגיל 13 לא משחק תפקיד בעיצוב הזהות היהודית שלכם. זה שאתם עושים קידוש בערב שבת, הולכים לבית כנסת ביום כיפור או כל חג אחר, עדיין לא מייחד אתכם מהגויים.
הוא, הפטרון של הזהות היהודית, הוא ולא שרף, הוא ורק הוא – שי פירון, כן? – הוא ילמד את ילדיכם להיות יהודי מה הוא.
עוד בתפריט של האח הגדול – שואה לילדים. כי מה יעשה יותר טוב לילדים הלומי קרב מאשר רצח עם לפני הפסקת עשר?
אני לא משווה כמובן בין שטיפת המוח שעושה החמאס, ובין שטיפת המוח שמוביל חברו הדמוקרטי של חסיד אומות העולם לפיד. טפו טפו טפו, עדיין לא מדקלמים בגני הילדים שלנו הצהרות על רצח. אבל שטיפת מוח פאשיסטית היא עדיין שטיפת מוח פאשיסטית.
לא פירון, ובטח לא לפיד ילמדו אותי מה זה יהודי. ועם כל הכבוד, יש מספיק זמן ללמוד על השואה הרבה אחרי הגן. מנסיון, אני לא מרגיש חסך בנושא הזה. עד אוושויץ ומיידאנק הספקתי להגיע גם בלי סיוטי לילה בגיל הרך. וכל זה, עוד בלי לםתוח את הדיון על החדרת מסרים פוליטיים ומשיחיים לכיתות…
אז צא לנו מהורידים מר פירון, ותעזור לחבר שלך כבר למצוא את הכסף. יש המון אנשים בנגב ובדרום מישור החוף שזקוקים לו.
וכבה את האור כשאתה (ושאר השקרניקים) הולכים הביתה.
יאללה ביי,

HebrewSig